קאפצין פאשא - ומדבר צין

עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי וְכוּ' בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִין וְכוּ': (דברים לב)

 הַדִּבּוּרִים שֶׁאֵינָם דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים, אֲזַי גּוֹרֵם שֶׁנִּתְעוֹרֵר סֻכַּת נוֹצְרִים, סֻכַּת עַכּוּ"ם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קמד): אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר, שֶׁהוּא חִבּוּק דְּסִטְרָא אָחֳרָא. וְזֶה פֵּרוּשׁ (שם לא): תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשׁוֹנוֹת – כִּי כְּשֶׁלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם גּוֹבְרִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הַשְּׁכִינָה הִיא רִיב עִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים שִׁמְעוּ הָרִים רִיב, דְּאִיהִי רִיב עַל בְּנָהָא בְּגָלוּתָא. כִּי בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אִיהִי רַבִּי, שֶׁנִּתְהַפֵּךְ אַתְוָן "רִיב" וְנַעֲשֶׂה "רַבִּי". וְעִקַּר אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל – עַל־יְדֵי כֹּחַ מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קיא): כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם. אֲבָל כְּשֶׁכֹּחַ הַזֶּה, הַיְנוּ בְּחִינַת סֻכָּה, נִפְגָּם, אֲזַי גּוֹבְרִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם, גּוֹבֵר יְמִין שֶׁקֶר, וְנַעֲשֶׂה מֵ"רַבִּי" "רִיב", אֲזַי אִיהִי רִיב עַל בְּנָהָא, שֶׁגָּלוּ מִשֻּׁלְחַן אֲבִיהֶם וּמֵאַרְצָם יָצָאוּ.

וְזֶה פֵּרוּשׁ: בְּמֵי מְרִיבַת – זֶה בְּחִינַת מֵי הַחֲסָדִים, בְּחִינַת סֻכָּה, שֶׁמַּצֶּלֶת מֵרִיב לְשׁוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשׁוֹנוֹת כַּנַּ"ל. קָדֵשׁ תַּרְגּוּמוֹ רֶקֶם, לְשׁוֹן רִקֵּם וְצִיֵּר, בְּחִינַת צֵירֵי כַּנַּ"ל, שֶׁמִּמֶּנּוּ יְצִירַת הַוָּלָד. 

מִדְבַּר צִין – לְשׁוֹן צִינֵי הַר הַבַּרְזֶל, לְשׁוֹן תְּמָרִים (סוכה לב:), לְשׁוֹן תְּמוּרָה וְחִלּוּף. פֵּרוּשׁ, כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא צִוָּה לָהֶם שֶׁיְּדַבְּרוּ אֶל הַסֶּלַע, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ יִשְׂרָאֵל קַל־וָחֹמֶר עַל שָׂכָר וָעֹנֶשׁ, כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י, וְהֵם [פָּגְמוּ] בְּהַדִּבּוּר, וְגָרְמוּ, חַס וְשָׁלוֹם, הִתְגַּבְּרוּת שֶׁל הָרִיב לְשׁוֹנוֹת, וְגָרְמוּ הִתְגַּבְּרוּת יְמִין שֶׁקֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וְכוּ'. 

וְזֶה פֵּרוּשׁ: צִין, לְשׁוֹן תְּמוּרָה, תְּמוּרַת קֹדֶשׁ, תְּמוּרַת צֵירֵי, תְּמוּרַת סֻכָּה דִּקְדֻשָּׁה, נַעֲשֶׂה סֻכָּה בִּקְלִפָּה, חַס וְשָׁלוֹם. וּבִשְׁבִיל זֶה עָנְשָׁם: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, כִּי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא מִכֹּחַ מַעֲשָׂיו כַּנַּ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן - תורה מח')

*

מעשה מקאפצין פאשא

פעם אחת היה אצל המלך התוגר איש אחד מאחינו בני ישראל שהיה חשוב בעיניו מאוד מכל שרי המלוכה אשר לו, ויאהבהו אהבה גדולה ועצומה מאוד יותר מכל שרי המלוכה אשר לו. ובכל יום ויום היה קורא אותו לביתו להשתעשע עימו יחד. ויקנאו בו שרי המלוכה, וחשבו מחשבות להעליל עליו לפני המלך ויאבדוהו מן העולם. והיה ביניהם פאשא אחד שהיה נקרא קאפצין פאשא, ששנאתו להישראל הזה היתה גדולה יותר מכל השרים. ולפני הישראל הראה עצמו כאוהב לו, ובכל יום חשב מחשבות חפצו שיצליח בידו למצוא עליו איזה עלילה לפני המלך.

פעם אחת בא הפאשא הנ"ל להישראל הנ"ל, והתחיל לדבר עימו בערמה, ויספר לו באשר שהיה אצל המלך, ושמע מפיו איך שהוא אוהב אותך, אך יש לו יסורים מדבר אחד, כי כשאתה בא לפניו לדבר איתו אינו יכול לסבול ריח פיך, כי הוא מרגיש ריח רע נודף מפיך, והוא אינו יכול להיות בלעדיך, ויש לו יסורים גדולים מזה, לזאת עצתי כי בכל עת שתבוא לפני המלך, תאחז מטפחת עם בשמים לפני פיך, כדי שלא ירגיש המלך הריח הרע מפיך, כי הבשמים יבטלו הריח רע למען לא תבאש בעיני המלך. והישראל הנ"ל מחמת תמימותו האמין לדבריו, ונסכם בדעתו לעשות כן.

אחר כך הלך הפאשא הנ"ל אל המלך ויספר לו כי שמע מהישראל הנ"ל, שאמר שיש לו יסורים גדולים, כי בכל עת שמדבר עם המלך מרגיש ריח רע יוצא מפי המלך, על כן נסכם עצתו כשיבוא לדבר עימך, אדוני המלך, יאחז מטפחת עם בשמים נגד פיו כדי שלא ירגיש ריח רע מפי המלך, וזה לך האות כי כנים דברי, כי למחר כאשר יבוא לדבר עימך תראה בעיניך שיאחז את המטפחת נגד פיו. כששמע זאת המלך נתכעס מאוד, ואמר לו כשאראה אשר כנים דבריך אז אאבד אותו מן העולם.

והנה הישראל הנ"ל בא ביום מחר לפני המלך, ויאחז המטפחת נגד פיו כאשר יעץ לו הפאשא, כי האמין לדבריו. והמלך כשראה זאת ויוכח לדעת כי כנים הם דברי הפאשא, תכף כתב מכתב כדברים האלה, "כאשר יבוא האיש המוסר כתב זה לפניכם תשליכו אותו תכף לכבשן האש אשר כל חייבי מיתות נשרפים שם". והמלך חתם את המכתב בחותמו, ואמר לזה האיש, אבקש ממך שאתה בעצמך תביא את המכתב הזה להאיש שנכתב על [האדרעס] הכתובת שהוא במקום פלוני.

והישראלי הנ"ל לקח המכתב, והבטיח למלך אשר יעשה כדבריו. ולא ידע מה כתוב בו והלך לביתו. והנה זה האיש ישראל הנ"ל, היה מחזיק מאוד במצווה למול ילדי ישראל, ובכל עת שכבדוהו במצוות חיתוך, לא פנה אל שום מניעה שהיה לו כי המצווה היתה יקרה בעיניו מאוד. ואז באותו היום שהיה צריך לנסוע למסור המכתב מהמלך למקום אשר נשלח, וה' אשר חפץ להציל ידידו הנאמן, סיבב שבא אחד מכפר אחד וכבדו שיסע עימו להכפר ולמול את בנו. ומחמת כי דרכו היה לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אופן, התחיל לחשוב מה אעשה לציווי המלך בדבר מכתבו.

וסיבב ה' שבא לנגדו הפאשא הנ"ל. ויספר להפאשא שהיה אצל המלך, והמלך מספר לו מכתב שימסרהו להאיש שנשלח לו, והיום הזמין לו ה' מצוות חיתוך, ודרכי לבלי להניח את המצווה הזאת בשום אופן, על כן אני מבקש ממך שתיקח את המכתב ותוליך אותו לשם. והנה הפאשא הנ"ל שמח מאוד, כי עתה יוכל להלשין עליו עוד לפני המלך, כי לא עשה רצון המלך עם המכתב. ויקח הפאשא המכתב מידו ומסרו לזה האיש שנשלח אליו. וזה היה ממונה לשרוף החייבי מיתות של המלך, ותכף חטף את הפאשא הנ"ל ויזרוק אותו לתוך כבשן האש ונשרף, כאשר מגיע משפטו על פי ה' מידה כנגד מידה.

והנה הישראלי לא ידע כלל מהנ"ל שנעשה לו, למחר חזר ובא לפני המלך. וכשראה אותו המלך תמה מאוד, ואמר לו העוד לא מסרת את המכתב שנתתי בידך להאיש הנ"ל. השיב לו אדוני המלך את המכתב מסרתי לקאפצין פאשא הנ"ל, שהוא ימסרנה להאיש, יען כי השם יתברך הזמין לי מצוות חיתוך, ודרכי לבלי להניח את המצווה הזאת.

אז הבין המלך הלא דבר הוא שישרף זה הפאשא שהלשין עלין לפניו. ושאל המלך תכף את האיש, מה זה שאתה אוחז מטפחת עם בשמים נגד פיך בעת שאתה מדבר עימי. השיב לו שהפאשא נתן לו עצה הזאת, כי אמר לי ששמע ממך שאינך יכול לסבול ריח פי. אז סיפר לו המלך איך שהפאשא הלשין עליו לפניו שאמרת לו שאינך יכול לסבול ריח פי, ועל כן תאחז מטפחת עם בשמים שלא תרגיש ריח רע מפי.

ויספר לו המלך מה שהיה כתוב בהמכתב שנתן לו, ואמר לו עתה אני יודע אשר ה' השליט בארץ אשר מציל ידידיו מכל רע, ולהפאשא הנ"ל כאשר זמם לעשות בך, כן נעשה לו, וישב לו ה' גמולו בראשו. ומאז והלאה נתגדל בחשיבותו בעיני המלך יותר מכל השרים אשר איתו, והיה חשוב ויקר בעיניו מאוד מאוד.

(כוכבי אור- סיפורים נפלאים ג')